'תקשורת לא אלימה' היא התרגום המילולי לתודעה-גישה-מתודה-שפה המוכרת כ- Non-Violent Communication.
אבל בעברית מקובל לכנות זאת כ'תקשורת מקרבת'.
אז מה אנחנו רוצים בעבודה – תקשורת שמקרבת או תקשורת שאין בה אלימות?
~~~~~
לפני מספר שנים העברתי הרצאה בפני צוות הרופאים/ות והמתמחים/ות בבית חולים דנה-דואק לילדים באיכילוב.
במסגרת ההכנות להרצאה שוחחתי עם … רופא הילדים המיתולוגי שלי – דר' קולטוצ'ניק.
אפילו כילד ידעתי שדר' קולטוצ'ניק היה רגיש באופן מיוחד. איך ידעתי? כשהוא היה מניח את הסטטוסקופ שלו על הגב או החזה שלי הוא תמיד היה חמים ונעים. לא כמו אצל רופאים אחרים שלא בהכרח הקפידו על זה.
דר' קולטוצ'ניק היה הרופא הראשי במרפאה, ויחד עם אימי שהייתה האחות הראשית במרפאה, הם ניהלו את המרפאה.
בשיחת ההכנה לפני ההרצאה, דר' קולטוצ'ניק סיפר לי שלו ולאמא שלי היה חשוב, ואני מצטט, "לטפח תרבות של ידידות במרפאה".
~~~~~
כל כך אהבתי את הניסוח הזה. לא חברות. לא משפחה. ידידות.
יש משהו מאוד צנוע בשאיפה לטפח ידידות בתוך הצוות, ובה בעת מאוד ממוקד.
לדעתי, יש כאן הבנה שבלי ידידות, אולי כל עובד יוכל לבצע את המשימות שלו, אבל בכל זאת הלקוחות (המטופלים במקרה הזה) ישלמו מחיר.
המחיר הזה יכול להגיע מכל מיני כיוונים. לדוגמא – כשהצורך של המטופלים נופל בתווך שבין הגדרות התפקידים השונים; כשמי מהעובדים זקוק לעזרה ואין מי שיחפה עליו; שחיקה של עובדים כי הם בתחושת בדידות בעבודה או כי לא נהוג לפרגן בתוך הצוות על עבודה טובה ומשמעותית.
בנוסף, תרבות של ידידות מגבירה את האפשרות שנגיע בשמחה לעבודה; נראה טעויות של קולגה בעין טובה; נקיים מחלוקות מקצועיות כשיש אמון בבסיס השיח; ונעשה יותר מתוך מחוייבות לשותפים לדרך מבלי שנרגיש פראיירים.
~~~~~
במקום לתת עצות לבנייה מכוונת של ידידות בצוות, אשאל כמה שאלות:
ובחזרה לדיון (התיאורטי משהו) על סוג התקשורת שהייתי רוצה לראות במקומות עבודה, הנטייה שלי היא שקודם כל תהיה תקשורת לא אלימה. הבסיס הוא שהתקשורת תהיה מכבדת. על גבי זה אפשר לבנות.
~~~~~
נכתב ע"י אמיר משה כהן
האזנה נעימה בשני ביצועים מקסימים ל- 'ידיד נפש'.
הרכב טנדו https://www.youtube.com/watch?v=hfnUZ0oJwd8
יצחק מאיר וחברים https://www.youtube.com/watch?v=D9VwytVTR7k
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ השקטה של 'מנהיגות מקרבת', עם תוכן ייחודי מאמיר לחצו על הקישור: